Quotessence
Home / Quotes / Quote by סמי ברדוגו

Quote by סמי ברדוגו

“ורוסלאן שואל בלבו, מתלבט, כפי שהוא מתלבט רוב חייו: מה אתם בעצם רוצים ממני? מה אני רוצה ממני כי אתם רוצים משהו ממני? מה אני צריך לעשות? הוא יודע, למשל, שלטובתו הוא חייב ללכת מכאן כדי... לא!”

Quote by סמי ברדוגו

Work

חמור

Browse quotes and source details for this work. more

Author

סמי ברדוגו

Browse famous quotes and profile details for סמי ברדוגו. more

You May Also Like

“מת כאן הקיר הגולמי הידוע מן העבר, זה הבנוי לבנים דחוסות, או בלוקים אפורים מבוקעים ומנוסרים, אלה שארוגים בכוורת שיציקת מלט מדביקה ביניהם. מת כאן הכותל שאפשר לזהות בו גם את התפוררותו, מתה הרכות של הכותל וגמישותו, וככה גם היכולת לחדור אליו, או לפחות לנעוץ אותו על דעת עצמנו בכל־מיני נקודות, לדבר אתו ולא אליו, לדמות בו איברי גוף ולהאמין בבליטתם. ולמה שלא נאמין? מה יש? הלוא קירות כאלה היו אבני היסוד של כל מושב או יישוב, היו אופיָה של שכונה, ואפילו של רובע קטן בעיר ישראלית. או שהיו מושא לסיפורים ששמע רוסלאן אי־פעם, סיפורים על קירות מעוותים, סיפורי אי־אפשר, לא־ייתכן, שדווקא בגלל זה אמרו לו משהו כמו: אל תחשוב, רוסלאן, על החיים שאתה מכיר, תחשוב על העניין הדומה נניח לאמנות, המתקיימת, למשל, אך ורק אצלך, רוסלאן, רק אצלך, רק למשל.”

“שמש בן ערביים הטילה אור זהוב על בית הקפה ברחוב הירקון, משתקפת בכלי הזכוכית על השולחנות. ריח הים הפך חריף יותר אחר הצהריים, אולי בשל הבריזה שחלפה אל פני המים. אדים חמימים ספוגי מלח הפיצו ניחוח היולי משרה שלווה, מי בראשית שמכים בחוף הזה ונסוגים מימים ימימה, זוחלים אל החול החם ואז נמלכים בדעתם ומחליקים אחורנית.”

“לעתים רחוקות בראשית האביב, ברגעים נדירים ובלתי צפויים, הים התיכון מתכנס אל עצמו וממאן לשקף את השמים. רקיע רווי עננים כבדים וים כחול כהה, שמי תכלת מול גלים עמומים וצהבהבים, אור שמש בהיר ומנגד מים אפרפרים, המראָה המשתרעת עד האופק אינה מניחה לכיפה העצומה שמעליה להביט מטה ולראות את בבואתה במים הקרירים. רק במקום המרוחק בו נפגשים המים והשמים הולכים ונמהלים הצבעים, נמזגים לידי ערפל סמיך, אדים שבולעים את צבעי הקשת ונדמים כשער אל עולם נסתר ולא ידוע.”

“Beyond the speculative and often fraudulent froth that characterizes much of neoliberal financial manipulation, there lies a deeper process that entails the springing of ‘the debt trap’ as a primary means of accumulation by dispossession. Crisis creation, management, and manipulation on the world stage has evolved into the fine art of deliberative redistribution of wealth from poor countries to the rich. I documented the impact of Volcker’s interest rate increase on Mexico earlier. While proclaiming its role as a noble leader organizing ‘bail-outs’ to keep global capital accumulation on track, the US paved the way to pillage the Mexican economy. This was what the US Treasury–Wall Street–IMF complex became expert at doing everywhere. Greenspan at the Federal Reserve deployed the same Volcker tactic several times in the 1990s. Debt crises in individual countries, uncommon during the 1960s, became very frequent during the 1980s and 1990s. Hardly any developing country remained untouched, and in some cases, as in Latin America, such crises became endemic. These debt crises were orchestrated, managed, and controlled both to rationalize the system and to redistribute assets. Since 1980, it has been calculated, ‘over fifty Marshall Plans (over $4.6 trillion) have been sent by the peoples at the Periphery to their creditors in the Center’. ‘What a peculiar world’, sighs Stiglitz, ‘in which the poor countries are in effect subsidizing the richest.”